אני לא חושבת שיש לי בחיים אהבה גדולה יותר מנעליים. אימי מספרת שכשהייתי פעוטה בטיולון, היו לוקחים אותי לסידורים במרכז העיר, מושיבים אותי מול חלון ראווה של חנויות נעליים והולכים לסידורים בחנות הסמוכה. איך זה שעד כה לא פרסמתי רשומה על נעליים? לא ברור גם לי, אני חושבת שהגיע הזמן.
בזמן האחרון התחלתי לחבב סניקרס. אף פעם לא הייתי בחורה של סניקרס ופתאום כן. זה התחיל לפני כשנתיים עם אהבה מחודשת לאולסטארס ולאט לאט זולג גם למותגים אחרים. הנה כמה דוגמאות לסניקרס שדורשות שארכוש אותן שמצאתי ברחבי הרשת.
היום הסתפרתי. בכל פעם שאני מסתפרת מתעוררת בי תחושה של התחדשות, של רעננות שעושה לי נעים נעים.
יום שיער טוב יכול להפוך את החיים. באותה מידה ואת אותה תוצאה יכול לגרום גם יום שיער רע.
ויקי ארצ'ר בבלוג French Essence טוענת שאנחנו צריכות ללמוד מהצרפתיות, אצלן פחות זה יותר ופשטות היא דבר מהותי ( ואני באופן כללי מתחילה לחבב כמעט כל דבר צרפתי, אולי מלבד את הצרפתים עצמם);
For the French hair is about the individual woman not about her age and the care and maintenance of hair is routine - not a cure to be taken once or twice a year. I have learned this from French women - look after the hair and the rest will follow.
הצטברו אצלי בסל כמה עניינים הקשורים לילדים, ושמתי לב שכבר מזמן לא כתבתי בעניינם, אז הנה הזדמנות.
סרט דוקומנטרי צרפתי CE N'EST QU'UN DEBUT ("זוהי רק ההתחלה") שראיתי במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי המתקיים השבוע בסינמטק. הסרט מציג קבוצת ילדי גן ומורתם, במהלך שיעורי "פילוסופיה". הילדים הצעירים לומדים לדבר על נושאים שונים כמו אהבה, שוני, מנהיגות, מוות ועוד ועוד. פשוט קסום. מצורף קישור לטריילר אבל הוא לדוברי צרפתית בלבד (לצערי לא הצלחתי למצוא קישור מתורגם).
איזו מיטת ילדיםמתוקה ויצירתית. לא יודעת מה עושה חשק יותר, להתכרבל או לשחק, אולי גם וגם.
שולחן ציורגאוני, רק להסיר את הדף ולהמשיך לצייר, וגם הפורמט העגול מיוחד בעיניי ומאפשר לחשוב מחוץ לקופסא.
נעליים משותפות. מי מאיתנו לא אהב להיות בתנוחה הזו בילדותו. הנה מוצר ייעודי.
יש לי עוד המון מה לכתוב ועוד המון רעיונות מתוקים לקטנטנים, בקרוב אכתוב פוסט נוסף. לעת עתה זה מספיק.
אני אוהבת רכבות. אני אוהבת רכבות תחתיות ואמנות בתחנות רכבת היא מקום לא צפוי למצוא אותה, אבל היא אכן קימת, הנה פרוייקט שמתעד אמנות כזאת ברחבי העולם. מרגישים שכבר ממש מתחשק לי לעלות על מטוס ולמצוא לי עיר עם רכבת תחתית?
האמנות של Lee Price מענינת בכמה רובדים. העבודות הן היפר ריאליסטיות כך שאתה עומד משתאה ולא לגמרי מבין אם אתה מתבונן בצילום או בציור שמן (זה ציור שמן למקרה שתהיתם). העיסוק בגוף ואוכל הוא נושא שמעסיק את כולנו. היכולת להרגיש נוח בתוך הגוף שלנו העירום, במה שאמור להיות הדבר הכי טבעי עבורנו, ואצל מי מאיתנו זה עדיין טבעי? וכל זה תוך כדי אכילה. העירוב של אוכל, גוף, נשיות, תשוקה, מיניות, ואמנות..... אני יכולה להמשיך להסתכל על העבודות האלה עוד ועוד וללמוד כל פעם משהו חדש, הן נהדרות.