אני מודה שזה לא הופך יותר קל וכל יום מחדש אני נלחמת הכי חזק שאני יכולה לקום בבוקר, לפקוח עיניים ולהתהלך בעולם, אבל אני מודה על רגעי הסליחה והחסד, שבהם התקווה מגיחה ואפילו מעט אושר מבצבץ.
אולי מחר יהיה יום כזה.
"את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת כאחד הדשאים כאחד האדם"
בסוף השבוע יחגוג הבלוג יום הולדת שנה.
כשהתחלתי לכתוב חיפשתי מקום שיהיה רק שלי,מקום לנוח בו, מקום של כיף טהור, לפעמים של בריחה מהתמודדויות החיים, אסקפיזם קוראים לזה.
קראתי לו One Day At A Time המקום שבו יכולתי לקחת את החיים במנות קטנות ומדודות, שיכולתי לצבוע בו את החיים בורוד זרחני כשהיו בהם הרבה מאוד צבעים מטושטשים והמון אפור.
הוא אכן הצליח לספק לי את כל אלה והרבה יותר.....
שנה אחרי, הוא הפך למקום של נחמה, שבו אני יכולה להתמודד עם החיים ולא מקום שאליו בורחים מהחיים.
הנה קישור לרשומה הראשונה http://dayatime.blogspot.com/2011/01/blog-post.html
מה אני מבקשת ביום ההולדת הזה?
אמונה, תקוה, אומץ, אהבה והמון אבקת קסמים....כל אלה יעזרו לי לצלוח כל התמודדות שעוד צפויה לי.
היום אני מודה על החברות הנפלאות שמקיפות אותי מכל עבר ואוהבות אותי כל כך,
על השמש הטובה שהציצה להמון רגעים
ועל לביבות הבטטה של "אורנה ואלה"
נראה לי שזה לא מעט.
השיר הזה שמתנגן לי בראש לאחרונה ועושה לי לגמרי הרגשה נעימה. עוד סיבה להודיה.
איפה הייתם רוצים להתעורר מחר? המממ...שאלה מצוינת, בד"כ הייתי משיבה על השאלה הזו בלי בעיה.
הייתי עונה כנראה אחת משתי תשובות - ברלין או ניו יורק, אבל כרגע אני עונה; בבית! פה! בדיוק איפה שאני כרגע! כי המסע שלי עכשיו הוא פנימה.
אני ממש מקוה שבעוד זמן מה יתחשק לי לנסוע קצת לטייל, להריח ריחות של מקומות אחרים, לעשות שוב שופינג מסעיר, לאכול קרואסון בבית קפה צרפתי, לטייל בסנטרל פארק, או ללכת לתערוכה מגניבה לגמרי.
היום הזה יגיע, אני יודעת שהוא יגיע, מצב הרוח הטוב של הטיולים, הWanderlust שלי הוא ממש פה מעבר לפינה, בינתיים נראה מה אנשים אחרים ענו על השאלה הזו....
גם עכשיו, כשהרגש העיקרי הוא תסכול, כשכל מה שאני רוצה זה לצרוח לעולם "זה לא פייר!!!!!", כשכל מה שאני יכולה זה לדפוק את הראש בקיר כי אין באמת על מי לכעוס או להאשים, גם עכשיו, ממש ברגע הזה, אני מבינה שכל זה הוא חלקים מהמסע שבו אני נמצאת, עוד אבן בדרך, עוד שביל שאני לא מצליחה לראות את כולו.
מנסה בכל כוחי לסמוך על הדרך ולהביט בה בעיניים פקוחות. נוכחת כל הזמן. נושמת.
הפסקול להיום הוא במילותיה של יונה וולך
"לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות מזה כלום
זה היה אצלי בידים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
ולא יכולתי לעשות מזה משהו
אתה שומע יכולתי לגמגם
מה רציתי להגיד
יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר..."
"אני מרגיש שמשהו משתנה
העייפות תחלוף האור יעלה
ואז אכיר אותך יקירתי
ומיד תכירי את אותי
תמיד פחדתי להשתגע
שהלב יקפא ויתרוקן
אבל עכשיו כמו שאני יושב
יש לי סיכוי להינצל אני חושב..."
אחד הסופרים האהובים עליי הוא ד"ר סוס, שכתב ספרי ילדים ובעצם כתב פילוסופיה, פסיכולוגיה, חכמה, הומור ומה לא. אחד מספריו האהובים הוא "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" ובאנגלית Oh The Places You'll Go .
חברים מקסימים עוזבים היום את הארץ ויוצאים להרפתקה משלהם בעולם. ואני יוצאת למסע של חיי. ובשל שני אלה, אני מרגישה שאני חיבת לעצמי תזכורת למה יכול לקרות כשאתה יוצא למסע משנה חיים ומאפשר לעצמך לגלות עולמות חדשים.
הכל שברירי ובר חלוף, רגע הוא כאן ובזה שאחריו כבר איננו. כמה נדמה לנו שיש לנו שליטה על הדברים ובעצם אין. אחרי בשורות קשות על אישה יקרה מאוד שקיבלתי אתמול, נותר רק להתפלל לשלומה ולקוות. לטוב. שיבוא.
הניגון הזה ליווה אותי במהלך ההריון, ורק אחריו גיליתי את שמו "היום שאחרי". אני מרגישה שכל יום שחולף מקרב אותי אל היום שאחרי. היום הזה הוא לא קל. דווקא כשהצער מקבל מימדים אחרים, פנים שונות, הקושי לא הופך קל יותר, הוא רק מקבל צורה אחרת. מנסה להסתכל בעיניים פקוחות על הכאב, על האובדן, על כל הצער הזה וללכת קדימה.
נכון לעכשיו לוקחת כל יום בנפרד. הכותרת של הבלוג הזה הפכה עוד יותר משמעותית כעת. כל יום צעד אחד קטן בדרך להחלמה ולא משנה כמה זמן זה ייקח, או באיזה מאמץ זה כרוך, אני אגיע לשם, לאט לאט, בצעדים קטנים ומדודים. אני לא מנסה להתגבר, אני מנסה לחיות עם הכאב ולצד האובדן. אני מלאת תקוה!
"תן לי יד
כדי שלא אפחד בדרך
כדי שלא אהיה יותר לבד
תן לי יד..."
אישה יקרה כתבה לי אתמול משפט שאותו אני לוקחת איתי לעתיד לבוא... "החור השחור העצום והבלתי אפשרי הזה שאת בלועה בו כעת אמנם ישאר בגודל שלו, אבל את ממשיכה לצמוח ולגדול,החור השחור הזה יהיה מוכל בך ולא את בו."
שבוע חלף מאז נדם ליבה של בתי הקטנה, תמה. תמה נולדה ביום שלישי, א' טבת 27/12/11 ,נר שמיני של חנוכה, ב 5:30 לפנות בוקר, לאור בוקר ראשון.
שבוע חלף, והתחילה לה שנה חדשה. מלאה בהבטחות חדשות והזדמנויות. לעת עתה כל מה שאני יכולה זה לזכור ולתת לזמן לעשות את שלו. חשוב לי שהעולם יידע שתמה עברה בו ולו לזמן קצר.
השיר שליווה אותי כל משך ההריון מקבל עכשיו משמעויות חדשות ואני בוחרת להקדיש אותו לתמה הקטנה.
