נשארות לזכור

Beth Hoeckel

 
במחוזותינו יום הזיכרון הוא יום של קדושה. יום שמקדש את גיבורינו שנפלו בקרב, שאיפשרו לנו להתחיל ולהמשיך לחיות כאן בארץ הזאת. הטקסים, השירים, העצב, כולם עליהם ולזכרם. מעטות הפעמים בהן זוכרים את הנשים. אלה שנשארו כאן כדי להמשיך בחיים, שנותרו לאסוף את המשפחה והילדים. את הרעיות, את האימהות, את האחיות, את הבנות.

אתמול בין עשרות משדרי יום הזיכרון הוקרן סרטה המרגש של ציפי ביידר "ניר, יש לך בת". הסרט מתעד את מגי, אלמנתו הצעירה כל כך של ניר לקריף שנהרג בתאונת המסוק ברומניה בקיץ 2010. היא נותרת כואבת, אבודה, מסרבת ומתקשה להאמין שהוא איננו עוד. לאחר שישה חודשים יולדת מגי את ביתם. לבד. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה גם לאחר שהסרט הסתיים. עליה ועל כולנו. 

ענת סרגוסטי מתארת ברוח אותם דברים, פוסט קצר ומצמרר שפירסמה היום בפורטל Saloona

 

"בערב הזה אני חושבת על אלפי הנשים. האימהות והרעיות והחברות של אלפי החללים האלה. אלה שצריכות להחזיק על כתפיהן את האתוס הלאומי הכל כך טעון הזה. הסיטואציה הזאת היא הסאבטקסט של ההווייה הישראלית. זה הסאבטקסט שבגללו עולה אצל כל יולדת תחושת חרדה עמוקה בצמוד לאושר על הולדת הבן, כל בן. ההווייה הזאת מחייבת את הנשים שנותרו מאחור להסביר את המציאות הזאת לילדים. וכך אנחנו מגדלים דור אחרי דור גיברות של תוגה ושכול וכאב. ולכן הגברים ששולחים אותם למלחמה צריכים לעשות זאת בחרדת קודש גדולה לא רק בגלל הנופלים, אלא לשם הנשארות" (ענת סרגוסטי)