נכון שברגע שמתחיל פסח ערכו של החמץ עולה? מיד מתחשק לכם לאכול פיתה? או לחם? או לחמניה? אפילו שבימים רגילים הם לגמרי מובנים מאליהם? ולמרות שאתם בכלל לא מקפידים על הילכות הפסח?
אצלינו בגן, היום שלפני פסח מתמקד כולו בהכנות לחג, אנחנו מנקים קצת, מכינים חרוסת, מקלפים תפוחי אדמה וביצים, מכינים מצות בטאבון שבחצר ומשחקים ב"אירוח", זאת אומרת מוציאים את כל הכלים והמאכלים העשויים פלסטיק, והילדים משחקים בכאילו "סדר". הנה דוגמא לאיך א' רואה את שולחן הסדר (ומבחינתו שיגישו טלה, כי טלה זה סוג של בשר טעים). א' לא פספס את הדברים החשובים, חמץ, אלכוהול ואגוזים....
ואם כבר חטאנו כל כך, נלך לקצוות, חמץ ושרצים. הנה סרטון שמציג את אחד הדברים הכי טעימים שקיימים. אם לא טעמתם לובסטר-רול עדיין, רוצו לטעום. אני אכלתי אחת מעולה כאן (אם אתם במקרה בסביבה).
תיקי בד של Alphabet Bags עם כיתובים מקסימים ומלאי הומור. בקיץ קלילות זה שם המשחק והקיץ ממש מעבר לפינה.
עגילים של נטע ליבנה לאחרונה אני ממש מאוהבת בצבע הזה.
נעלים של שני בר. כנסו לראות את קולקציית אביב/קיץ החדשה.
בנוסף למתנת החג לעצמי עליה כבר כתבתי לפני כמה ימים, קניתי לי אתמול פרחים. פיזרתי אותם באגרטלים ברחבי הבית ועכשיו האביב מוחשי מתמיד.
ולסיום, מתנה מרגשת שקיבלתי מחברה שחזרה מיערות הכרמל והצליחה להפתיע ולרגש אותי עד מאד. אין כמו מחוה חברית שמגיעה סתם כך בלי שום סיבה.
כשרואים את שלושת הסמלים האלה, אי אפשר שלא להיזכר מיד ב"סקס והעיר הגדולה" המיתולוגית. מה יותר מייצג את הסדרה מקוסמופוליטן, ניו יורק וכמובן נ-ע-ל-י-י-ם!!!. קארי בראדשו נצרבה לעד בזכרוננו כחובבת נעלים מושבעת. זאת רק אחת הסיבות שהיא היתה הדמות האהובה עלי בסדרה. לפעמים אני מפנטזת על חדר ארונות כמו שלה, מלא בקופסאות נעליים, כמו קופסאות ממתקים. כל פתיחת מכסה של קופסא מלווה באנחת התפעלות וריגוש לבבי.
בסתיו הקרוב תעלה בארה"ב הסדרה החדשה שהיא המשכון לסדרת האם The Carrie Diaries על פי ספרה של קנדיס בושנל. הסדרה תעקוב אחרי קארי הצעירה בשנות נעוריה בתיכון, שם נגלה היכן התחילה האהבה הזו לאופנה שהתפתחה מאוחר יותר לאמנות לשמה. סנונית ראשונה של דמותה של קארי הצעירה כבר פורסמה לא מזמן. השחקנית Anna Sophia-Robb תגלם את דמותה של קארי, פלוס תלתלי הבלונד, הנצנצים ועקבי הסטילטו.
image courtesy of Warner Bros. Entertainment Inc. | photo credit: Eric Liebowitz
הנה תמונות של הדבר האמיתי, שאמרה "I've spent $40,000 on shoes and I have no place to live? I will literally be the old woman who lived in her shoes!"
Source: Zimbio
ובאותו נושא; השבוע עלה לאקרנים בניו יורק הסרט God Save My Shoes סרט דוקומנטרי שעוסק במערכת העדינה ומלאת התשוקה שבין אישה לנעליה. לכתבה המלאה ב NY Times
ואצלינו בלבנט, בסוף השבוע הבא יתקיים בנמל יפו, יריד הנעליים החצי שנתי שופוני (12-14 באפריל). השנה החלטתי להיות שם בעצמי, נראה מה אצליח להעלות בחכתי, כי הקיץ מגיע ואצבעות הרגליים שלי כבר מתרגשות מכל הנעלים שמחכות להן.....
את השיר הזה קראתי לראשונה לפני יומיים והוא נגע בכל נימי נשמתי.
בחדות ובבהירות הגדולה ביותר פגשתי השנה את יציאת מצרים הפרטית שלי. יצאתי בחצי הליל אל הפחד הגדול ביותר שלי, אולי אחד הפחדים הגדולים ביותר שיש לו לאדם, נזרקתי אל תוך האובדן, של תינוקתי האהובה, של השליטה, של כל מה שחשבתי שידעתי טרם לכתה.
ובתוך החושך הגדול צעדתי אל מים קפואים שלא ידעתי את סופם. ובצעידה הזו שנראתה תחילה אינסופית מצאתי כל כך הרבה.
מצאתי כתף להישען עליה, ולא אחת, כל כך הרבה כתפיים היו שם שאשען עליהן, כל כך הרבה זמן שפונה עבורי, ומיכלים גדולים כל כך שיכילו אותי, שלא ידעתי בכלל שאפשר ככה לאהוב אותי מכל כיוון אפשרי מבלי שאבקש, פשוט ככה מעצם היותי, מעצם היותינו .
מצאתי את התפילה שלי, החיצונית והפנימית, זו שמחזקת אותי ברגעי החושך וברגעי הנחמה והאור, זו שנותנת לי תקוה ואמונה להמשיך את המסע ולהתחיל גם אחד חדש עם המון עוצמה והתכוונות.
מצאתי את עצמי שוב ושוב ושוב. גיליתי בי כוחות שלא ידעתי שטמונים בי וחיים וחדוה והתרגשות ויכולת לשבת פשוט עם מה שיש ולאהוב את הנמצא גם כשהכל התפרק ויצטרך להיבנות מחדש.
יציאת מצרים שלי היתה יציאה גדולה מעבדות לחירות במובן הכי פרטי שיכול להיות, ואין לי אלא להודות עליה ועל אף שישמע מוזר, לברך על הדרך.
בגדים חדשים לחג זאת מסורת שקימת כמעט בכל בית בעולם נדמה לי. עד היום חשוב לי שלפחות פריט אחד אצלי יהיה חדש בארוחת החג (יכולות אלה להיות אפילו הגרביים). בגדים חדשים לילדים זה עוד יותר כיף, בעיקר כשזה רק על המסך ולא ממש צריך לגרור את הפעוטות המצווחים ולמדוד להם את הבגדים. החנויות מלאות בשמלות פרחוניות ומתנפנפות ( דעו לכם שאם שמלה לא מסתובבת היא לא חוקית). רגע לפני החג, קבלו אותן...
הבית הזה בברוקלין הוא 110 מ"ר של נוחות, חמימות ואינטימיות. מונוכרומטיות עם נגיעות צבע יוצרים אוירה עדינה ורגועה. הבית עוצב על ידי Nightwood ומרגישים בכל נים שלו את היד הנשית כיון שהמעצבות הן נשים וכך גם בעלת הבית. בבית הזה מרגישים היטב איך הרהיטים נאספו, נבנו ונתפרו באהבה ולא מרגישים אפילו לרגע שהבית הוא "מעוצב" או "מאולץ". אני מאוד אוהבת את האוירה האקלקטית שבו ואת ההרגשה שממש גרים בו אנשים אמיתיים.
את הסיפור המלא על הבית תוכלו לקרוא בNew York Times
אם יש משהו שאני אוהבת באמת זה חנויות לכלי בית. מתנה לבית בד"כ תשמח אותי הרבה יותר מתכשיטים ולכן השנה מתנת החג לעצמי (כזאת אני, קונה לעצמי מתנות לחג), היתה ספלי קפה וקערות (אם כי אני מודה שהמתנה הכילה גם איפור...)
הנה כמה כלי בית מוצלחים ומלאי הומור עצמי...
לכו לקנות לעצמכם מתנה לחג, זה עושה נעים בכל הגוף.
ומה לגבי התיקים האלה? זה בדיוק במקום? יותר מדי? מופרך לחלוטין?
אלה תיקים מסדרת Jump From Paper של שני מעצבים מטיוואן שהופכים איורים דו מימדיים לתיקים אמיתיים בעלי נפח נכבד היכולים להכיל מחשבים ניידים, טאבלטים, מחברות, ספרים ובעצם מה לא.