נא לגעת

Kivaford

ערב יום השואה הערב. לכל הדעות לא יום להמליץ על שום דבר בבלוג. לא על נעליים, לא על שפתון, לא על משחק או שמלה, אם כי יש שיגידו שהיום הוא יום ניצחון ותקומה של אלה שניצלו מהרשע. כבר מתחילות להשמע גם דעות כאלה, אני טרם גיבשתי דיעה ולכן אמנע מלבחור צדדים.

ובכל זאת יש לי המלצה תרבותית אחת שמבחינתי מתאימה מאוד לערב כמו הערב.
בשבוע שעבר צפיתי בהצגה "לונה פארק", ההצגה החדשה של תיאטרון "נא לגעת" בנמל יפו. למי שטרם נחשף אליהם, זהו אנסמבל של שחקנים חירשים-עיוורים יחיד מסוגו בעולם והוא פועל משנת 2002. ההצגה החדשה מתארת את עובדי הלילה של הלונה פארק, אלה שאף אחד לא רואה ולא שומע, אלה שהם בתחתית הסולם החברתי, הכלכלי, האנשים הבלתי נראים. ההצגה היא רב תרבותית ומנסה לגשר על ההבדלים בין בני האדם ומנסה לראות מעבר למובן מאליו, להביט עם הלב ולהקשיב עם הנפש. ישבתי באולם נפעמת מהאומץ, מהתעוזה, מהכוחות ומהעוצמה ולמרות שהם לא שמעו או ראו אותי מחאתי כפיים חזק ככל האפשר, כי מגיע להם.

כתבתי בתחילה שאני בוחרת להמליץ על ההצגה דווקא הערב, כיון שבדיוק כמו בהצגה כך בחיים ובעיקר בחיים, טוב יהיה אם כולנו נצליח לראות עם הלב, להתבונן לא דרך משקפות של צבע,מין, מראה, כסף, גזע, או דת, אלא בעיקר דרך הלב וטוב עוד יותר אם נשכיל להבין שכולנו שוים וכולנו שונים, לא הם, כולנו.