מכתב לתמה

via Flickr

תמה שלי יקירה;
היום היינו אמורות להיפגש. היום היינו אמורות להתחיל את חיינו המשותפים יחד, היום היית אמורה להיוולד.
היית דוחפת את עצמך דרך תעלת הלידה, נושמת את נשימתך הראשונה ובוכה את הבכי הראשון, ואז היו מניחים אותך עליי והייתי נושמת את הריח התינוקי שלך ומלטפת ומרגיעה אותך שהכל יהיה בסדר. היום היינו אמורות להכיר לראשונה פנים אל פנים.
הייתי מספרת לך שאני אמא שלך, הייתי מדמינת את כל החויות שעוד נעבור יחד, אמא ובת. הייתי מלבישה אותך בבגדים היפים שקניתי לך, מחתלת אותך בחיתולים שקיבלנו מעינת, משכיבה אותך בעגלה, או נושאת אותך במנשא שקיבלנו ממיקי ואיתי. כולם היו באים לראות אותך ולהתפעל מכמה את יפה. היינו גדלות יחד, את ואני, אמא ובת, כל הזמן אמא ובת.
ובכן בתי, את כבר נולדת לפני שישה שבועות, הם הניחו אותך עליי, יפה הרבה יותר ממה שהייתי יכולה לדמיין, כל מי שראה את תמונתך טוען שאת דומה לי, ואני בתוכי מסמיקה מגודל המחמאה. ליטפתי וחיבקתי ונשמתי את ריחך המתוק ואהבתי אותך כל כך.
נאלצנו להיפרד ומאז אני נושאת את זכרך בתוכי ומספרת עלייך לכל מי שרק מוכן לשמוע. בקרוב ניטע לזכרך עץ קלמנטינות בחצר של סבא וסבתא. נדמה לי שמאוד אהבת קלמנטינות, כי אני אכלתי המון כאלה בהריון איתך ומאז שנולדת אני לא מסוגלת לאכול אותן בכלל. גם נטעתי עץ ביער בארי על שמך.
היום אני נפרדת ממך ומשחררת אותך לדרכך. היום רשמית הסתימה דרכנו המשותפת בחיים הגשמיים האלה וחבל הטבור נחתך בפעם השניה, בפעם האחרונה. היום את עוברת רשמית למקום שלך בתוך הלב שלי, לפינה שתהיה תמיד רק שלך.
תמה, אוהבת אותך וזוכרת תמיד
אמא

"את בליבי עכשיו, בתוך ליבי,
כמו הרבה צללים
כמו הרבה שבילים
כמו עשן.
את רק שלי עכשיו, את בחובי,
כנוף הרבה עלים
כמי נהר כחולים,
עכשיו את כאן"